אל תדליק אותה

מרבית העוסקים בפעילות גופנית ובספורט (אולם לא רק) נמצאים בקבוצת סיכון מסוימת בכל הנוגע לאפשרות של פציעות ופגיעות גופניות אשר להן מכנה משותף – היווצרותו של תהליך דלקתי. מאמר זה יסקור בקצרה ויבהיר מהי למעשה דלקת, אילו רקמות עלולות לספוג את מירב הטראומה, כיצד דלקת מתפתחת, מהם שלבי הטיפול המקובלים וכיצד ניתן למנוע היווצרות דלקות כתגובה לפציעה בעתיד.

אנטומיה

ראשית ישנו השלד של גוף האדם. זהו הבסיס. השלד מורכב מעצמות, מפרקים וגם רצועות שתפקידן לחבר בין עצם אחת לרעותה. על גבי השלד מונחת תשתית ומארג השרירים, הגידים ורקמות החיבור אשר מיועדים – פרט לתמיכה בשלד עצמו – בעיקר לספק ולבצע תנועות רבות על פי טווח התנועה המרבי של האיבר או המפרקים אותם השרירים והגידים מניעים. מעבר לכך לשרירים ולגידים תפקידים נוספים כמו ייצוב הגוף, שימור מנחי האיברים, בלימת זעזועים וכוחות אשר פועלים על הגוף בעת פעילות ועוד.

מרבית השרירים מחוברים לעצמות השלד בעזרת גידים.

גיד הינו אוסף של סיבי קולוגן המסודרים במקביל לסידור סיבי השריר ולאותו כיוון בו השריר פועל. הגידים בעלי יכולת אלסטית מוגבלת, אך הם בעלי יכולת נשיאה ועמידה בכוחות ועומסים רבים. לכן ההתייחסות תהיה לשילוב של שריר/גיד ולא רק שריר בפני עצמו או גיד בנפרד. לעד שתי הרקמות האלו הולכות יחדיו.

ישנם גידים רבים אשר בדרכם בין נקודת החיבור לשריר – ועד לנקודת החיבור עם העצם – עוברים מעל או מתחת או שפשוט באים במגע ישיר עם רקמות קשיחות כדוגמת עצמות. דוגמא קלאסית היא הגיד המשותף של שרירי ארבעת הראשים אשר עובר מעל לפיקת הברך, במגע ישיר, בדרכו לנקודת החיבור שלו על גבי עצם השוק (Tibia).

מהי למעשה דלקת?

דלקת במתכונתה כתוצאה מאימון גופני ולא כתוצאה מזיהום, היא דרך הריפוי הטבעית של הגוף. זהו מנגנון שמקורו באבולוציה הבסיסית ביותר ומטרתו לאפשר "תיקון" מהיר ותחילת תהליך החלמה עבור רקמות פגועות ופגומות.

מרבית תסמיני הדלקת יכללו חום, נפיחות, כאב, רגישות למגע, אדמומיות והגבלה מסוימת בתנועה:

• חום – חום הינו תוצר לוואי של האנרגיה הרבה המשתחררת תוך כדי "לחימה" של הגוף בגזרה הפגועה, וכפועל יוצא של תהליכי הפירוק וההרכבה מחדש של הרקמה.
• הנפיחות קיימת בשל זרימה רבה של דם ונוזל בין-תאי אשר מציפים את המקום הפגוע כדי להוביל חומרי בניין וחמצן לצורך בניית הרקמות, וסילוק ההפרשות שהתא יוצר במשך התהליך. אותה הנפיחות גורמת ללחץ על קצות העצבים באיזור הפגוע, יצירת "סגירת מעגל" ומכאן גירוי רב אשר המוח מפרש ככאב.
• אדמומיות נראית לעין תהא במידה והפציעה קרובה לשטח הפנים של העור, אולם במקרים בהם מדובר על רקמות עמוקות, לא יינתן חיווי של אדמומיות כחלק מהתהליך הדלקתי.
• הגבלה בתנועה נובעת בעיקר מתחושת הכאב (בשל הנפיחות) ובשל פגיעותה של הרקמה. זוהי דרכו של הגוף לוודא שלא יעשה שימוש רב באיזורים הפגועים ובכך יקל עליו לבצע את מלאכת התיקון ושחזור הרקמות.

מדוע דלקת נגרמת?

כפי שהוזכר קודם לכן, מערכת שריר-גיד עובדת בצורה הדוקה וצמודה יחדיו כדי להניע וליישם את המטלות שברצוננו לבצע. כאשר הדרישות שלנו מן הגוף אינן עולות בקנה אחד עם יכולותיו של מנגנון השריר-גיד לעמוד בנטל, או במידה ונעשה שימוש מופרז באופן רפטטיבי באותן הרקמות שוב ושוב, אנו חושפים את גופנו לפציעה והתחלת תהליך דלקתי.

ישנם ארבעה גורמים עיקריים אשר מציבים את השריר-גיד בפני סיכון לפתח דלקת:

אימון יתר: תופעה זו הינה בין הגורמים השכיחים ביותר לדלקות של רקמות רכות. בעקבות פעולות חוזרות ונשנות באופן רפטטיבי רב, נוצר חיכוך מתמיד בין גידי השרירים הפועלים לבין הרקמות הסמוכות שאותם הם חוצים. כלומר, ישנו גירוי תמידי של גיד כנגד עצם שעלול להוביל למצב בו הגיד "משויף" וסיביו נפגמים. בנוסף, עייפות של השריר הפעם, ולא רק של הגיד, כתוצאה מפעילות רבה ללא התחשבות במצבו של השריר ובחוזקו ומעבר לגבול יכולתו להתכווץ ולהשתחרר, או גבול יכולת וטווח התנועה שלו – תגרום להתפתחות דלקת כניסיון לתקן את המפגע.

עומס: מי מאיתנו לא חווה תופעה של "מהר מדי, חזק מדי, מוקדם מדי"? תופעה זו, של העמסת משקל רב על הרקמות האמורות לשאת בעול, ללא הכנה מוקדמת, או העמסה שלא עולה בקנה אחד עם יכולותיהם של השריר והגיד לשאתם, תגרום להתפתחות דלקת. מדוע? הסיבה די פשוטה: בשעה בה מוטל עומס רב על מערכת השרירים והגידים הגוף מנסה לגייס כמה שיותר יחידות מוטוריות ולייעל את יכולת נשיאת המשקל. במצב שכזה הגוף מעבה את סיבי השריר (היפרטרופיה) ומחזק את גידיו.

אולם לעיתים קורה שהעומס הוא כה רב ביחס לחוזק השרירים – כך שהשריר מנסה בכל כוחו לעמוד בדרישות ופשוט עובד הרבה מעבר ליכולתו האמיתית. במידה ומתכונת העומס נמשכת – הגוף יפנה לרקמות אחרות כדי שיתגייסו אף הם לפעולה – למרות שזהו לא תפקידם ואין הם ערוכים לכך – והנה הבקענו "גול עצמי": לא רק שהתשנו את השרירים הייעודיים עד לרמת מחלה, אלא שעכשיו גם העלנו את ההסתברות לפגיעה ברקמות החדשות שגויסו לפעולה....

תזונה: במהלך אימון גם השרירים וגם הגידים ניזוקים בתהליך קטבולי, תהליך בו הרקמה שעובדת מתפרקת. לאחר האימון ובעזרת מנוחה נאותה ומזון, לגוף יש גם פנאי וגם אבני יסוד לבנות את הרקמות שנפגעו במהלך האימון. תהליך הבנייה האנבולי לא רק שמחזיר את מצב הרקמה לקדמותו, אלא משיב לנו כפליים בדמות רקמה משודרגת. רקמה (שריר וגידים) שיודעת לעבוד בצורה יעילה, תוך התנגדות למשקל רב ובמינימום הוצאה אנרגטית. כאשר פרק זמן ההתאוששות נמנע מן הגוף, וכאשר התזונה אינה מספקת את הדרישות לבנייה מחודשת של רקמות, הגוף ייזום התפתחות דלקתית על מנת גם לתקן את הרקמות בעזרת המשאבים המדולדלים העומדים לרשותו, אך בעיקר כדי לבצע טריגר של כאב אשר ימנע מאיתנו להמשיך ולהתעלל בשרירים. הרי ברגע שישנו כאב בעת ביצוע פעולה יחדול המתאמן מביצוע הפעילות שמסבה כאב זה – וכך השרירים יקבלו את זמן המנוחה (מאונס) שלהם ויהיה בידם להתאושש ולהיבנות.

טראומה/פציעה: במקרים של טראומות או פציעות-עבר הגוף עושה שני דברים: הדבר הראשון הוא להסיט את העומס המוטל על הגוף מהרקמה הפגועה, בעוד הדבר השני הוא לפצות על החוסר שנוצר (אם זה בתנועתיות, בחוזק, בגמישות וכו') ולגייס רקמות אחרות שיעשו את העבודה.

לדוגמא: נניח שקרעתי או מתחתי בעבר את שריר הירך האחורית ברגל ימין, שהיא הרגל החזקה שלי והיותר מאומנת, ולאחר מנוחה בת 6 שבועות חזרתי לפעילות. זמן המנוחה נועד כדי לתת לשריר את ההפוגה הדרושה לו לבנות ולתקן את הקרע שנוצר, אך הגוף בינתיים איפשר לי ללכת, להתכופף ולבצע כמעט כל פעולה – נכון, לעיתים עם כאב קל ולעיתים עם הגבלה בתנועה – אך עדיין היה בכוחי לבצע הליכה.

מה שאני לא יודע הוא שבזמן שרגל ימין הייתה פגועה, ואפילו מבלי ששמתי לב לכך, הגוף העביר יותר מטלות לרגל שמאל, הצד הבריא שלי, אך גם החלש. מבחינת הגוף צד שמאל ורגל שמאל הפכו כעת למובילים ואפשר "לסמוך" עליהם. אבל מה שקרה בעצם הינו מצב בו כעת אני כה מורגל להשתמש יותר ברגל שמאל, למרות נתוני הפתיחה החלשים שלה, וכך ללא ידעתי הגוף מוצא את עצמו פונה שוב ושוב לרגל שמאל שתבצע עבורו פעילויות.

לאחר תקופה מסויימת רגל שמאל פשוט לא תעמוד בעומס ותפתח תסמיני אימון יתר. היא פשוט פועלת כל הזמן, בעוד רגל ימין נשרכת מאחור...

כיצד מטפלים בדלקת?

לטיפול יעיל בדלקת יש צורך לפעול – ומהר.

בשלבי הפציעה הראשוניים (אקוטיים הנמשכים עד 72 שעות לאחר הפציעה) ישנה חשיבות רבה ל RICE שהם ראשי תיבות של Rest, Ice, Compression, Elevation.

מנוחה זה קודם כל. לתת לגוף לנהל את המערכה ללא צורך בעוד מטלות על ראשו.

קרח הוא המענה הבא. קירור המקום לפרקי זמן קצרים מצר את כלי הדם ובכך מושגת הגבלה בזרימת נוזלים למקום הפגוע. פחות נוזלים, משמע פחות נפיחות, שזה אומר בשפה פשוטה פחות לחץ על קצות העצבים ולכן פחות כאב. לקרח יש גם מאפיינים מאלחשים אשר מטשטשים את תחושת הכאב.

קומפרסיה היא שיטה לחבישת לחץ. בהתאם לאופי הפציעה תינתן חבישה אשר תפעל בשני אופנים: גם תעניק לנו הגבלה בתנועה (ובכך תאפשר מנוחה) אך חשוב מכך, חבישת לחץ תיצור מצב בו הנוזלים שנאספו במקום הפגיעה יורחקו לאלתר מהאיזור הפגוע. על מנת לבצע חבישה טובה יש צורך בידע מסויים ולכן כלל זה אינו מומלץ לכולם.

Elevation – פשוטו כמשמעו – הרמה. כוחות הגרביטציה פועלים על מערכת הדם והנוזל הבין-תאי והם נמשכים מטה. רק הודות למערכת שסתומים ומשאבות מטפס הדם מעלה חזרה לכיוון הלב בזמני שגרה. כאשר ישנה פציעה באחת הגפיים, ברצוננו להקל על הגוף בזרימת הדם וסילוק חומרי הפסולת שבמקום, ולכן ייטב להרים את הגפה הפגועה. במידה ומדובר על הרגליים אזי כדאי להרים את הרגל כל אימת שניתן כך שגובה הקרסול יהיה גבוה מגובה מפרק הירך. אם מדובר על היד אזי קיבוע הזרוע במשולש תלייה הינו מאוד כדאי.

ישנן מודולציות רבות שבהן ניתן להשתמש כדי למזער את תופעת הדלקת ועל מנת לעודד ולזרז החלמה:

• כדורים נוגדי דלקת (NSAIDs) כמו ארקוקסיה, אטופן, נקסין וכו' מכילים איבופרופן, אספירין ועוד מרכיבים. תרופות אלו עוזרות לגוף להילחם בתופעה הדלקתית ובנוסף מעניקות שיכוך כאבים
• אולטראסאונד ואלקטרותרפיה: שני עזרים אלו אינם מצויים בכל בית, אך חשיבותם רבה. אולטראסאונד מעביר חום ממוקד עמוק לתוך הרקמה הפגועה ויוצר בה תהליך ריפוי מואץ. אלקטרותרפיה היא דרך בה מוצמדות אלקטרודות לשטח הפנים של העור וע"י העברת זרם חשמלי בתדרים משתנים הגוף מעודד לבצע תהליך ריפוי עצמי.
• טיפולי חום/קור – מומלץ רק לאחר 4 ימים לאחר הפציעה ולא לפני כן!. במצב זה אנו מרחיבים ומצרים את כלי הדם לסירוגין, ולמעשה יוצרים אפקט של "פולסים". הטיפול הזה מטרתו לזרז את ניקוז הדם, הנוזלים וחומרי הפסולת ולהרחיקם מן המקום הפגוע.
• אביזרי תמיכה ייעודיים – כאן מדובר על חבישות ומגנים אשר אותם ניתן לשים על האיזור הפציעה. פרט להרגשה הפסיכולוגית של ביטחון וייצוב, נושאים עזרי התמיכה את הנטל והמשקל ובכך מקלים על פעולת השרירים והרקמות הפגועות. חשוב לציין ששימוש ארוך באביזרים אלו אינו מומלץ מאחר והגוף "לומד" לסמוך על חבישות ותמיכות חיצוניות ולכן אינו מפעיל את מערך הרצועות/גידים/שרירים כדי לתמוך ולייצב את מקום הפציעה.

כיצד נמנעים מפציעה/פגיעה והתפתחות דלקות?

המניעה הוא התחום החשוב ביותר לאחר פציעה.

ראשית יש להכיר ביכולות הגוף לפני שאנו מתפתים לבצע פעולה. כל פעולה.

אם הגוף במוכנות טובה לקראת פעולות בעלות אופי של נשיאת משקל, העמסה, אימון רב ועוד – אזי אנו די בטוחים. הצרה מתחילה כאשר אנו דורשים עוד ועוד מן הגוף מבלי לספק לו את ההכנה המתאימה.

חיזוק ייעודי לגידים ולשרירים, שמירה על גמישות ואלסטיות, שימוש בציוד הולם (הנעלה בעיקר), עבודה בזוויות פעולה נכונות, הקפדה על טכניקת ביצוע נכונה של פעולה, הקפדה על תזונה נאותה וזמן התאוששות – כל אלו יבטיחו הגנה על הגוף ומניעת פציעות.

* מקורות:

1. Hamil, J & Knutzen, KM (1995) Biomechanical Basis of Human Movement. Williams & Wilkins

2. Proske,U & Morgan, DL (1987) Tendon Stiffness: Methods of Measurement and Significance for Controlled Movement. Journal of biomechanics. 25:235-245; 1992

3. Marieb EN (1998) Human Anatomy and Physiology. 4th Ed; Benjamin Cummings

4. Kingstone, B (1998) Understanding Muscles: A Practical Guide to Muscle Function. Stanley Thornes Ltd

5. McArdle, WD, Katch FI & Katch VL (1998) Exercise Physiology. 4th Ed; Williams Wilkins Pub